"להכנס לנעלי האחר"
מיומנות מנצחת בתקשורת בין תרבותית
בין החדשות של אתמול על ההיריון חדש של אסתי גינזבורג- בשעה טובה, על ריאל שנצחה בקאמפ נואו, וכן על הרהורי הכפירה מבית בשלטונו של הנשיא טראמפ, מתועדת האלימות המתפרצת בהפגנת הנכים....תועדה. היום הם כבר לא בכותרות.
"רף חדש של אלימות נחצה אתמול (א')"... מספרים לנו בווינט הלילה כי ..." במהלך הפגנת הנכים בכביש 4, מצד המפגינים עצמם, המשטרה, והנהגים העצבניים שנתקעו בפקק עצום למשך יותר משעתיים בשעות העומס באחד הצירים הגדושים במדינה..."
אווירת אלימות זה דבר מדבק לכל הדעות. כשמחברים כעס, חום, חוסר אונים, שפות שונות, וגם קצת מזג ישראלי- יוצאת אלימות. ככה זה אצלנו בני האדם.
אבי ז"ל היה נכה מרותק לכסא גלגלים בשנותיו האחרונות. סביר להניח שילדים של אנשים נכים יכולים בקלות להתחבר לכאבם של המפגינים.. די בקלות. לרוב הם יכירו את הקשיים, ההתלבטויות, הקשר עם בל"ל. כמה הורידו, מה חישבנו הפעם. אפשר לקרוא לזה יכולת נרכשת "להכנס לנעלי האחר".
אולם, עולה שאלה משותפת. גם בקרב המכירים מקרוב את עולמם של הנכים וגם מאלו הרחוקים: איך קורה שאוכלוסיה שלמה שבמשך שנים היתה די מאופקת, "מסתגלת" אפשר לומר, אולי עם גלים קטנים של דציבלים טיפה גבוהים, הופכת לקהילה של מפגינים שבתוכה פורצת רוח אלימות??!
את התופעה הזו אפשר לכנות כ "אילמות שהופכת לאלימות". אפשר לראות זאת גם במקומות עבודה, בביטויים של התפרצות התנהגויות שמביעות אלימות, אך סמויה יותר, כמו חוסר לויאליות, התקבצות לקבוצות-קבוצות וחוסר שתוף פעולה עם מטרות הארגון. כשצוואר הבקבוק מתמלא והופך גדוש נוצר פיצוץ. אלי גולדרט (2007) הפליא להסביר זאת ב"תיאוריית האילוצים" - TOC שפיתח בספרו המכונן למנהלים, ודרך כך אפשר להבין יותר את דרך הפתרון:
אחד – ברוח "תאוריית האילוצים" שמחברת בין הפיצוץ להיווצרות צוואר הבקבוק, על מקבלי ההחלטות לזהות את צוואר הבקבוק, ומשם להתחיל לרווח. להפחית את ההתנגדות לא באמצעות חומר הרגעה זמני, כי אם בהרחבת צוואר הבקבוק עצמו. גיוס, שימור וקידום עובדים מאוכלוסיות שונות למשל. זוהי אמנות בפני עצמה, אשר דורשת מיומנות ומלאכת מחשבת המצופה ממנהלים ומקבלי החלטות.
שתיים – עונה יותר על ה"איך"? תפיסת "הכשירות התרבותית" (cultural competency), מדברת על הכשרת המנהיגות/המנהלים למיומנויות וכלים בהטמעת תפיסה רב תרבותית. ארגונים עסקיים מובילים בישראל כבר מטמיעים בתוכם את התפיסה. כמו ארגונים אלו, גם למקבלי ההחלטות בחברה, הכרחי להבין את השפה של ה"אחר". שהיום הוא "הנכים" ומחר יכול להיות אמהות קרייריסטיות חד הוריות, בני נוער משועממים, בני קהילות
שונות במקומות עבודה ועוד. מקבלי ההחלטות מחוייבים לסגל מיומנויות וכלים לשיח שמבוסס על כבוד והקשבה עם אוכלוסיות שונות. למעשה אנו מדברים כאן על "ניהול השונות" (Diversity Management). חובה ללמוד ולהתכוון "להכנס לנעלי האחר" גם אם זה קשה ורחוק מהם. אישית וחברתית.
זוהי האחריות המקצועית והערכית של המנהלים כמו גם של מקבלי ההחלטות, ליצור את היחד המאוזן ביותר שאפשרי לקבוצות אוכלוסיה שונות ומגוונות בארגון כמו בחברה בכלל.
מאמרים נוספים
ב"ה